יום שבת, 27 בדצמבר 2008

"שחר ביטחון"


בכניסה אמרו לי "שמאלה מעלית למינוס אחת". קשישים שקומתם התכווצה משהו , שקעו לתוך כורסאות שהיו סדורות לאורכו של ספק לובי ספק מסדרון. המעלית הובילה לקומת מרתף שהאוויר בה התיישן והתערבל במה שנפלט מקיטונותיהם של בעלי מלאכה שהיו סדורים לאורכו. על דלת שהייתה סמוכה למעלית היה כתוב "שחר ביטחון". שתי מלים שהמשמעות שלהן אינה דרה בכפיפה אחת זו עם זו. פתחתי ונשארתי עומד על עומדי. בעיבורו של החדר ישב "שחר ביטחון" מאחורי שולחן פורמאייקה צנוע שיצר את הצלע הראשה של האות T. ראשו וכולו פנו לעבר מסך שנשען על הקיר שממול. על המסך ריצד תשבץ של מסכים. ראשו עטור שיבה, פניו עטו ארשת של חשיבות שהייתה מהולה בכובד המשא של התפקיד. דיבורו שקט, מילותיו נבלעות לתוך גרונו ואינן מגיחות חוצה. גופו אחוז תזזית מתמדת, ידיו כמו זוג עיניו אינן נחות לרגע. רגליו אינן נשלחות קדימה בתנוחה של נינוחות אלא נדחקות לאחור אל מתחת לכסא כשכפות רגליו לופתות בחוזקה את הרגליים האחוריות של הכיסא. הוא שלף גליונות נייר מתוך מגירה, והחל להמטיר עלי מבול של שאלות. אף שרמזו לי שעברו לוט בערפל והיו שלחשו שאת מיטב שנותיו בילה בשב"כ, שאלותיו היו מביישות כל חוקר שב"כ נוקשה. למעט השאלה "אם אימא שלי הייתה זונה" שמחמת הצניעות לא נשאלה במעמד מבזה זה, נשאלו שם כל השאלות שהוא גרר עימו ממרתפי השב"כ.
"וכי מה בסך הכל עשיתי", אמרתי לעצמי. "הוצבתי לכאן מטעם "שרות בתי הסוהר" כדי לשרת קשישים שמזלם שפר עליהם, שבעמל ובתושייה שהפגינו בחייהם, הם ריפדו ודיפנו את אחרית ימיהם".
בסיום הראיון שנמשך כשעה, מילותיו שקעו לתוך גרונו ובקול ענות חלושה הוא אמר: "שמע נסים!, אני מזהיר אותך שלא לדבר עם הקשישים כאן, לא להחליף עימם מילה, לא לברך אותם בשלום, גם אם הם יפנו אליך ויבקשו משהו, תתעלם, אל תתיחס, הם לא קיימים כאן בשבילך, הם אוויר".
"שחר ביטחון" הזדקף תזזיתית והורה לי לצעוד אחריו. צעדנו ארוכות במסדרון ארוך, אפלולי ומתפתל כשמעל לראשינו משתרגת מערכת סבוכה של צינורות קיטור, חשמל, ביוב ומים. סופו של המסדרון נפתח לארובת אור ולרמפה שהדיפה ריח של סחי וזבל. בסמוך לה, היה משרדו של דורון התימני הממונה על האחזקה של המקום.
היציאה ממרתפי השב"כ של "שחר ביטחון" אל ארובת האור היכתה בי כבהלם. או אז הבנתי ש"הבני זונות" האלה פונים לשב"ס שיספק להם "עבדים", שישרתו את העובדים, שמשרתים את קהילת הקשישים, שיש להם הרבה מליונים כדי לבלות כאן במנעמים את אחרית ימיהם.
הפרומו למקום זועק: "בית נאות אפקה שוכן בשכונת אפקה שבצפון היוקרתי של תל-אביב, הוא בית דיור מוגן חדיש, מרווח ומפואר ואחד היפים ביותר בארץ. מאז פתיחתו ועד היום הוא מושך אליו גמלאים רבים החפצים לקבוע בו את ביתם".
אימא שלי לא נמשכה למקום הזה, גם אם היא הייתה חפצה, כי לא היתה לה פרוטה בכיס גם כדי לקנות חלקת קבר "בשכונה האנכית" שבשאול הזוועתי. כי כשלאימא שלי היו שלוש לירות עודפות בכיס, היא הלכה לירקן וקנתה 50 אבטיחים אותם איחסנה מתחת למיטה שיהיו לימים קשים. לא הייתה לה ראייה "אשכנזית" רחוקה שבשלוש לירות אפשר לקנות גם דונם בחולות ראשון שיניב בבוא העת "בית בצפון היוקרתי".
"אז למה השב"ס שולח אותי לנגב את התחת לקשישים הללו בנייר טוואלט רך וענוג , במקום לשלוח אותי לסייע לזקנים שעד היום מנגבים את התחת בנייר עיתונים"?
משען נאות אפקה היא חברת בת של ההסתדרות אשר חרתה על דיגלה את הסיסמה "חברה ישראלית המושתתת על סולידריות חברתית ותרבות עשירה השייכת לכלל החברה הישראלית" הפכה את מוסדות משען "למועדון אקסקלוסיבי" למליונרים בני המעמד הגבוה.