יום שני, 5 בינואר 2009

מיומנו של "עובד שרות"

07:30 ,צועד מנומנם על רחבת הגראנוליט. השומר שבמבואה מצטנף לתוך מעילו. פקידת הקבלה טרודה בלסיים את דו"ח הלילה. הכרטיסים המגנטיים של "עובדי השרות" סדורים במסילות שמאחורי הדלפק, זה על גבו של זה. האמון שרוחשים כאן לעובדי השרות מוגבל בהחלט. חרותם, גם היא מוגבלת. הם אינם יכולים ליטול עצמאית את כרטיסיהם. עליהם להמתין עד שפקיד הקבלה יגיש להם את הכרטיס.
המסדרון הארוך , אפלולי משהו. עובדות הקבלן הערביות מתרוצצות אנה ואנה. קשישים שהתהפכו על יצועיהם כל-הלילה, מוצאים נחמה באור היום וגם הם משוטטים ללא תכלית, במרחב העגום הזה. סועדים פיליפינים שהדירו שינה מעיניהם בשל אותם קשישים, מלווים אותם אל פינות ישיבה הסדורות לאורכם של המסדרונות. אלה וגם אלה שוקעים לתוך בהייה ארוכה עד שיגיע זמנה של ארוחת הבוקר. הסועדים הפיליפינים מצויידים דרך קבע בפלפונים. כשהמטופלים שלהם אינם מעיקים עליהם, הם עסוקים ב"לסמסם" לבני משפחותיהם הרחוקים.
לחיצה על "מינוס אחת" מביאה את המעלית למרתפי הבניין. האוויר כאן דחוס ומעיק. במרתף האחזקה, עובדי התחזוקה מערים אל קרבם עוד כוס קפה, מנסים להתאפס על עוד יום עבודה חדש. למען האמת, עד לארוחת הבקר הם אינם עושים דבר. נוכחותם של עובדי השרות מעיקה עליהם. הם , כמעבידים, אינם רוצים שיתפסו אותם בקלקלתם. יש מהם המפרישים את "עובד השרות" למעבידים אחרים כדי שיבצע עבודות סבלות וכיוצא בזה עבודות שאינן מכבדות את בעליהן. ויש מהם שרומזים להם ל"התגלגל" בקומפלקס הגדול הזה ולאתר פינה צנועה, שעינו של "שחר ביטחון" אינה שוזפת אותה.
אני הייתי נמלט למסדרונות המפנקים והמזמינים של בניין א' ו -ב'. שם, במרומי הקומה החמישית, הלובי הוביל לגג שממנו נשקפה פנורמה של תל-אביב המתעוררת. ועוד בטרם שהגעתי למרפסת, הייתי מבקר בחדרי הזבל של דיירי א' ו -ב', אוסף מהם את גליונות העיתונים הישנים, בעיקר כאלה שהכילו תשבצים. שם, רחוק מעיניו הבוחנות של "האח הגדול" הייתי שקוע ב"פיצוח"תשבצים.
בדרך לארוחת הבקר , הייתי פוקד את פרלמנט קוראי העיתונים של הבקר. חבורה נאמנה של דיירים שקראה באובססיביות את כל עיתוני הבוקר. יושב ראש הפרלמנט מנע בקנאות רבה מחיצוניים ואורחים בלתי קרואים , לעיין בעיתונים. אצל חלק מהקוראים, נותרה מידה מגונה של אגירה. הם היו מחביאים גליונות עיתונים בין המסעד לכרית, או בין המושב לישבן. בתום הזמן שהם הקציבו לעצמם ועל אף האיסור, הם גם נטלו עימם את העיתונים לחדריהם.
וממה שנותר יכול היית למצוא רק גליונות של מדורי ספורט וכלכלה.
הראשונים להתייצב בחדר האוכל היו האחיות הסיעודיות והשפה שהתנגנה בחלל הייתה רוסית. מיד אחריהם היה מופיע עמי המחסנאי שגם הוא הסתובב סחור סחור ולא עשה דבר עד לארוחת הבוקר. הוא הקפיד על חיתוך והכנה של סלט איכותי, פעילות שנמשכה כמחצית השעה ואת מחצית השעה הנותרת הוא הקדיש לאכילה. רוצה לומר שרק ב10:00 הוא התחיל את עבודת יומו. אחריו הגיע "הזבן המצרי" מהמכולת שבמרתף. הוא היה מצטייד דרך קבע בכמה פירות עסיסיים של אבוקדו ובכך הוא רכש את ליבם של כמה "עלוקות" שסעדו על שולחנו. אחריו הפקידות הצייצנית של הנשים הגוררת אחריה "ישבנים מדושנים וגלגלי הצלה". אחריהן "שחר ביטחון" בהליכה מהירה וגמלונית. הוא היה מלפף את כפות רגליו סביב הרגליים האחוריות של הכיסא. אכילתו עניינית, קצרה. כיוון שהוא "אכל את הלב" הוא כמעט לא לעס, הוא ישר בלע.
"עובדי השרות" שהיו מוקצים מחמת מיאוס, ישבו בפיאה הדרום מזרחית של האולם. איש מבין הפרסונאל של המוסד המכובד הזה לא ארח להם לחברה, למן היום שהשב"ס החליט להעניק להם עובדים, גם לא מעבידיהם מאגף האחזקה.
ב-10:00 , רחבת משען הייתה שוקקת פיליפינים ובני חסותם. החוסים נהנים מזיווה של החמה והפיליפינים "מסמסמים".
ארוחת הצהריים שהייתה דשנה לכל הדעות, החלה באיחור והשכיבה את כל העובדים אפיים ארצה. כל מה שנותר לעשות אחריה זה לנוח, לנקר, ללהג ולחכות לשעה שבה דופקים כרטיס

יום ראשון, 4 בינואר 2009

"הירארכיה משענית"


"שחר ביטחון"

גב' זוטא

דיירים א'- ב'

עובדי מנהלה

עובדי תחזוקה

שומרים

פרסונאל סיעודית

פיליפינים -עובדים זרים

חוסים סיעודית א' - ב'

ערבים-עובדי קבלן

"עובדי שרות"


האחרונים, אינם רשאים לסעוד על שולחנם של המדורגים ברביעייה הראשונה.

המדורגים ברביעייה הראשונה, מפאת כבודם, נמנעים מלהסב על שולחנם של האחרונים.

האחרונים אינם רשאים לבוא במגע עם המדורגים בהירארכיה השלישית

ואף על פי כן האחרונים משרתים את ההירארכיה השלישית

סולידאריות במיטבה


עוד בטרם שידעו על הגעתי ל"משען נאות אפקה", נתבקשתי על-ידי פעילי התרבות של המוסד לבוא ולהרצות בפני דיירי משען על "צמחי רפואה ותבלין של ארץ ישראל". זה היה במסגרת "שבוע בריאות" שהעניק המוסד לחוסיו. איתרע מזלי ונתגלגלתי למוסד המכובד הזה במסגרת "עבודות שרות". מיד התקשרתי לגברת הנכבדה שהזמינה אותי ובשרתי לה שבמסגרת שנכפתה עלי, אני אעניק לקשישים הרצאה ללא תמורה. היה ברור לי שהמוסד המכובד הזה ינצל את כישורי לטובת הקשישים החוסים בו כפי שנהג המוסד שקדם לו "לבצלר". ולא היא.
עם שהגעתי למקום, הבהרתי לממונים עלי שלכבוד יחשב לי, אם המוסד הנכבד הזה ינצל את מירב כישורי ויכולותי בלהעניק לחוסים הרצאות, הדרכות, סיורים, וחוגי העשרה. "שחר ביטחון" ששלח את זרועות התמנון שלו לכל חלקה טובה במפעל היוקרתי הזה, הבהיר לי חד-משמעית שנאסר עלי בתכלית האיסור ליצור מגע עם החוסים במקום, לא בדיבור, בשיג, בשיח, ברכה לשלום, בעזרה, במגע, בתמיכה ובסעד. רוצה לומר "שבקשנו אותך משב"ס כדי שתהיה כאן עבד נרצע ותעשה כאן את כל העבודות השחורות שעובדי האחזקה שלנו ממאנים לעשות".
דורון התימני שהיה מנהל האחזקה ציוות אותי ל"גינאדי". גינאדי, אוזבקי שעלה מטשקנט עם מבטא רוסי כבד, קיבל אותי בלבביות רבה. איש חביב, עגלגל וחמים. יש לו עין אחת עירנית ועין אחת עצלה. העין העצלה, אף שהיא עצלה, היא עירנית יותר והיא גוררת תמיד את העין העירנית וכופה עליה תרדמת. גינאדי יכול להרדם בעיצומה של ארוחה, שיחה, הליכה, נהיגה ובילוי. הכתף הימנית שלו שמוטה דרך קבע כי הוא תולה עליה סולם רוב שעות היממה. הולכי רכיל טוענים שהוא ישן עם הסולם וגם כשהוא ישן, הוא מרשה רק למלאכים לטפס עליו, בדיוק כבחלום יעקב.
גינאדי לימד אותי להחליף נורות, במוסד הזה יש אלפי נורות, רובן דולקות רוב שעות היום, יש כאן ביזבוז משווע של חשמל ושל כסף. אבל למי זה איכפת כשהקשישים בני המעמד העליון מממנים את זה. עד שאתה מגיע להחליף את המנורה האחרונה, הראשונה שהחלפת נשרפת.
ביום בו הענקתי לו ביטחון במיומנות שלי להחליף נורות, הוא העניק לי את הסולם שלו.מאז, אני התנהלתי עם הכתף השמוטה וקומתו של גינאדי נזדקפה.
הייתי מבלה את היום במסדרונות האין סופיים של המוסד הזה. טבעם של חלק מהם שהם נשענים על חדרי הקשישים. הם יצאו ובאו בחדריהם. אני , שאת מירב שנותי ביליתי במחיצתם של קשישים ומהם שאבתי את תעצומות הכתיבה שלי, הייתי מנוע מלנהל איתם שיג ושיח. אבל עד מהרה הם קלטו את זיק הערגה שלי לשאול ולהקשיב, בעיקר להקשיב. ואז , בעודי עומד על הסולם, הם היו מתמגנטים אלי ומבקשים לשפוך את ליבם בפני כדי להפיג מעט את הבדידות שנכפתה עליהם.
חלקם , לא רצו להיות כאן, חלקם עריריים ללא קרוב או מודע. אבל רובם מדברים בכאב לב על בנים שכפו עליהם הסדר כדי שלא יצטערו "בגידול הורים", או פשוט כאלה שמנעו את הטורח מבניהם ודאגו לעצמם שעה אחת קודם.
וכך, במסדרונות האין סופיים הללו, בין מנורה למנורה, שאלתי והקשבתי. שמתי ליבי לעובדה שכשאני נטול יומן וכלי כתיבה, הזיכרון שלי חד יותר. בעבר, את כל יהבי הייתי שם על ה"יומן" שלי. גם התחושה שאתה עושה משהו שהמוסד הזה אסר עליך הופכת את תחושת התיעוד להרואית והרפתקנית יותר.
אני זוכר את הבוקר שבו גרר אותי אחד הקשישים "לפינת הישיבה של עיתוני הבוקר" ובהתרגשות רבה הוא החל לספר לי איך ניצל ממחנה ההשמדה:"הרכבת התחילה לזוז ואז קרה דבר מפתיע, אחד האנשים רץ לאשנב ובכוח בלתי רגיל קרע את חוטי התייל וניסה למלט את עצמו מהרכבת, ולא יכול היה. הייתי אז בן 14 ואימי אמרה אם יהיה מי שישאר בחיים ויספר את הסיפור זה יהיה אתה. אז אבי פנה אלי ואמר לי אתה הולך! הוא נתן לי הנחיות איך לצאת מהאשנב ואני הפנתי אליו את הראש כדי לקבל חיבוק אחרון והוא דחף אותי החוצה ואמר לי "היה בן אדם".
בנקודת השיא של הסיפור כשאני דרוך וקשוב, עינו של האח הגדול "שחר ביטחון" צדה אותי יושב לצד הקשיש. הוא אותת לי באצבעו לבוא אליו. אני מתנצל בפני הקשיש, מתרומם מהכורסה וצועד לעברו . הוא, בתחושת סיפוק של צייד שירה ופגע מתרה בי ואומר:"נדמה לי שהזהרתי אותך בעבר שלא לבוא במגע עם החוסים, לא לדבר, לא להתרועע". אני, בתחושה של סלידה, מסנן בן שיני את המשפט "בן זונה! אתה לא רואה שהזקן נמצא באמצע הסיפור של החיים שלו כשאבא שלו דוחף אותו מהרכבת והמשפט האחרון שהוא אומר לו זה, תהיה בן אדם. אתה "שחר ביטחון" לעולם לא תהיה בן אדם".
חזרתי לקשיש והענקתי לו את התחושה שיש עוד מישהו בעולם הזה שמוכן לשמוע את הסיפור של חייו.

יום שבת, 3 בינואר 2009

החטוטרת של משען נאות אפקה


"ברחוב שלונסקי פינת בני אפרים, בלב הצפון היוקרתי של ת"א שוכן משען "בית נאות אפקה"- בית דיור מוגן מהמפוארים בישראל. לרשות הדיירים עומדות דירות יפהפיות ומרווחות בנות חדר, חדר וחצי, ושני חדרים. קניון איילון ורמת אביב וכן מרכזי הבילוי והתרבות של ת"א נמצאים במרחק נגיעה". זו הכותרת המופיעה בפרסומים של המוסד המכובד.
שלושה בניינים בני 6 קומות יוצרים ח' שבליבה חצר מרכזית נאה ומטופחת. הבניינים א' ו-ב' הם ספינת הדגל של המוסד ומהם פרנסתו ופרנסת "משענים" נוספים שאינם מצליחים "לגמור את החודש". באגף מתגוררים קשישים בני המעמד הגבוה שמשלמים הרבה מליונים כדי לרפד ולהנעים להם את אחרית ימיהם.
בניין ג' נחשב לאגף הסיעודי ובו מתגוררים קשישים בעלי צרכים מיוחדים. הקומות העליונות מאוכלסות על-ידי "פיליפינים" ועובדים זרים השוהים בכל שעות היממה לצד קשישים עם מוגבלויות מוטוריות ואחרות. למתבונן מהצד נדמה שזו מושבה פיליפינית אקסקלוסיבית המנהלת אורח חיים בורגני, בניגוד למושבות הפיליפיניות שמתנהלות במאורות בתחומי התחנה המרכזית הישנה ובכוכים עלובים ברחבי העיר. העובדים הזרים מצויידים כאן בפלפון, טלפון לפטופ ואינטרנט. בקומות התחתונות שוהות אחיות סיעודיות ומטפלות לצד קשישים בעלי צרכים מיוחדים. בניין ג' נחשב ל"חטוטרת" של המוסד המכובד הזה. הוא לא מרכז רווח, הוא מעיק על המקום והוא פוגע בתדמית השיווקית שלו. אילמלא ההנחיות שהמוסד מקבל מהנהלת משען, הוא היה מזמן נפטר ממנו והופך אותו לבית דיור מוגן ומפואר.
במהלך השעות המעטות שביליתי באגף הזה בעבודות סבלות, החלפת נורות ותיקונים שוטפים, פגשתי באוזלת ידו של המוסד המכובד הזה בטיפול בקשישים בעלי צרכים מיוחדים. רבים מהם ספונים בעגלותיהם שעות רבות ביממה כשמבטם עקר ועגום. מצפים בכליון עיניים שריבון העולם יגאל אותם מיסוריהם ולא יבייש את זיקנתם. ראיתי אותם יושבים שעות במבט "זומבי" מול שולחן מרובע, או מול מסך פלסמה שבו ריצדו תמונות. מי שפצה את פיו, נאנח, או זעק מרוב כאבים, זכה לשאגה שהגיעה מכיוונם של האחיות והמטפלות "הרוסיות". שאגה מאיימת שתכליתה ברורה "שאם לא תפסיק לצעוק, אז יקחו אותך למיטה".
אלה מדרך הטבע, לא משלמים הרבה, הם נכפו על המוסד הזה על-ידי ביטוח לאומי ובני משפחותיהם של החוסים המבקרים כאן כשהמצפון מעיק.
לעומתם, אגף א' ו-ב' זוכים למאסה מעיקה של פעילות תרבותית שהקשישים אינם יכולים לעמוד בה: הרצאות, הדרכות, חוגים, הצגות, מופעים, מפגשים, ספרייה, עיתונים, חדר-כושר, ארוחות דשנות במסעדה מכובדת. המשאבים מכאן לא זורמים לשם. צריך להעניק תמורה עבור המליונים שהם משקיעים.
וכשיש הרבה מליונים, מתחיל גם המסע הבזבזני של כספי-ציבור. בפרק הזמן הקצר בו שהיתי במקום הייתי עד לשידרוגו של אולם הכנסים והמופעים . מכורח זה ש"כעובד שירות" עשיתי שם את כל העבודות השחורות ומכורח זה ש"אורח לרגע רואה כל פגע". אולם מכובד ונאה שריצפתו הייתה מרוצפת באריחים שחורים-מנוקדים. המושבים בו היו חדשים ונוחים, מערכות שמע, מסכים וכל מה שאולם כנסים ואירועים יכול להתהדר בו.
אז ביום בהיר אחד, בעיצומה של השואה הכלכלית העוברת על העולם ועלינו, כאילו אין מחר, מישהו במערכת הזו החליט שיש כמה מאות אלפי שקלים מיותרים. אז תוך פחות משבוע (כי חנוכה התדפק לו על הפתח וגם צריך היה להראות לדיירים בעלי המאה שעושים משהו עם הכסף שלהם). בעלי מלאכה החליפו את המרצפות השחורות-מנוקדות שבלעו כל טיפת אבק וליכלוך באריחים לבנים. הכיסאות המהודרים והנוחים הוחלפו בכיסאות שיובאו במיוחד מאיטליה. 150 שכאלה עמסתי על-גבי. את הכיסאות הישנים מכרו "למאכר" ששילם עבורם פרוטות. איש מהמערכת לא חשב שאפשר להעביר אותם לחוסים באגף הסיעודי. לשם שלחו אותי כשאני מצויד ב"מקדחה נטענת" כדי לחזק את הברגים של הכיסאות הרעועים, כי מישהו מהחוסים בעלי הצרכים המיוחדים, נפל מכיסא שכזה. אבל הוא לא שילם מספיק, גם לא יכול היה למחות וגם המשפחה שלו השליכה אותו כאן לאנחות.

יום שישי, 2 בינואר 2009

"האח הגדול" עוקב אחריך


גברת אחת בשם "זוטא" מנהלת את המקום. פעמים שהורינו מעניקים לנו שם שברבות הימים קולע לדמות המתהווה. במקרה של גברת "זוטא", הוא קולע מאד. אישה קטנה ושברירית, במירב שנותיה. שיער מדובלל, מאלה שבאמצעים מכאניים אתה מנסה להגדיל את נפחו אבל דרך ה"נפח" אתה יכול להבחין "בקרחות היער". עיניים קטנות, טובות ומבינות שקועות להן בגלגל העין. היא עירנית למתרחש סביבה והיא מטיבה לנהל את המוסד הזה. בעולם הדימויים הצמחי שלי קראתי לה "זוטא לבנה". אבל דומה, שמי שמנהל את המוסד הזה הוא לא אחר מ"שחר ביטחון". הוא נמצא בכל מקום ובכל שעה. הנוכחות שלו מעיקה וטורדנית. זה מאסה מרוכזת ודחוסה של בינוניות מאפירה ושל חוסר ביטחון משווע. מאלה שעברו פרק חיים מאפיר ודלוח במוסד בטחוני מבלי להותיר עקבות כשהם מנסים בפרק ב' של חייהם לתקן את המעוות. כשאני מציין שהוא נמצא בכל מקום, אז על דרך ההגזמה הוא עלול להימצא גם בתוך "הדחסן"של הזבל. תארו לכם תמונה שהיא לא רחוקה מהמציאות שעובד במוסד המכובד הזה מרוקן את פח הזבל לדחסן כשלפתע מתרומם מתוכו "שחר ביטחון" כשהוא מנער מעליו את קליפות הבצים וחוטי הספגטי ואומר לך "שמע בחור! זו פעם אחרונה שאתה זורק בצים שלמות לדחסן" או שעובד מטיל את מימיו לתוך האסלה כשלפתע בוקע מתוכה קולו הרועם של "שחר ביטחון" האומר "עובד יקר, עובד חביב, השתן ישר ולא סביב".
ידו בכל, הוא עוסק בכל התחומים שהם לא מעניינו, רק לא בביטחון. בעצם נוכחותו , הוא מעיק על האווירה הארכאית השרויה על המקום. גם כשהעניינים זורמים על מי-מנוחות, הוא מרגיש צורך לייצר אירועים דרמטיים כדי לספק לממונים עליו תחושה שהוא עושה משהו.
ומעשה שהיה ביום חורף קר ובהיר. יום שבו פוקדים את המקום בעלי עסקים זעירים שמציגים את מרכולתם לאורך מסדרונו המפותל של המוסד. אחת מהמוכרות פרקה את מרכולתה ברמפה המשרתת את המטבח של המוסד. הסחורה הייתה ארוזה בתוך תרמילי גב וצ'ימידאנים שהכילו תכשיטים וחפצי נוי. לכשסיימה המוכרת את יום עבודתה, היא הטעינה את סחורתה על אותה רמפה. איתרע מזלה והיא שכחה את אחד התרמילים על הרמפה. מיודעינו "שחר ביטחון" שפגש בתרמיל, חיכך בהנאה את שתי ידיו הגרומות כמוצא שלל רב. וכהרף עין הוא הודיע במערכת הכריזה לכל עובדי משען וחוסיו להסתגר בחדריהם ולא לצאת החוצה. הוא דיווח מייד למשטרה ולממונים עליו אודות החפץ החשוד. המשטרה, ביודעה שמדובר בעוד אחת ממצגות הראווה שמייצר "שחר ביטחון" כדי להאדיר את קרנו בפני הממונים עליו, לא מיהרה להגיע. אף שהרמפה מאובטחת על-ידי מצלמה ושערי ברזל ו"שחר ביטחון" יכול היה לדעת בדיוק נמרץ של מי התרמיל, הוא העדיף להטריח את כוחות הביטחון כדי לייצר חדשות. הוא התרה בהם חזור והתרה. כשמישהו קורא עשרות פעמים "זאב זאב", אמרו כוחות הביטחון לעצמם, אז כנראה שיש שם זאב ומיהרו להגיע. המוסד נסגר, אין יוצא ואין בא. "שחר ביטחון" עמד והשקיף על הנעשה מהחלון הצופה על הרמפה, בתחושה של גאווה כשחיוך רחב שלא עלה מעולם על פניו, נמתח אל זוויות פיו. הרובוט המשטרתי נע בטוחות במורד הרמפה. כשהגיע לתרמיל הוא ירה יריה רועמת לתוך ליבו . מהפצע המדמם זרמו עשרות תכשיטי כסף וזהב ורק נאביל פועל הנקיון הערבי שעובד במוסד שצפה במחזה אמר לעצמו: "לא חראם על התרמיל הזה, בחיית אללה, בשביל מה היה צריך הרובוט הזה, השחר הזה היה שולח אותי במקום הרובוט ואני הייתי לוקח התרמיל בשפיל ילדים שלי שאין להם מה לאכול".
כשמעניקים כוח ומרכזים סמכויות באנשים כמו "שחר ביטחון", אל תתפלאו שרשת משען מגיעה לכותרות הבאות:
"בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב דחה אתמול את בקשתו של קצין הביטחון של רשת בתי האבות משען, חנן עדאקי, לבטל את פיטוריו ולהחזירו לעבודתו. עדאקי פוטר לאחר שהנהלת הרשת ראתה בו אחראי להשתלת עשרות מיקרופונים ומצלמות זעירות שתיעדו את הנעשה במשרדים של מטה משען בתל-אביב". (עיתון הארץ)

יום שבת, 27 בדצמבר 2008

"שחר ביטחון"


בכניסה אמרו לי "שמאלה מעלית למינוס אחת". קשישים שקומתם התכווצה משהו , שקעו לתוך כורסאות שהיו סדורות לאורכו של ספק לובי ספק מסדרון. המעלית הובילה לקומת מרתף שהאוויר בה התיישן והתערבל במה שנפלט מקיטונותיהם של בעלי מלאכה שהיו סדורים לאורכו. על דלת שהייתה סמוכה למעלית היה כתוב "שחר ביטחון". שתי מלים שהמשמעות שלהן אינה דרה בכפיפה אחת זו עם זו. פתחתי ונשארתי עומד על עומדי. בעיבורו של החדר ישב "שחר ביטחון" מאחורי שולחן פורמאייקה צנוע שיצר את הצלע הראשה של האות T. ראשו וכולו פנו לעבר מסך שנשען על הקיר שממול. על המסך ריצד תשבץ של מסכים. ראשו עטור שיבה, פניו עטו ארשת של חשיבות שהייתה מהולה בכובד המשא של התפקיד. דיבורו שקט, מילותיו נבלעות לתוך גרונו ואינן מגיחות חוצה. גופו אחוז תזזית מתמדת, ידיו כמו זוג עיניו אינן נחות לרגע. רגליו אינן נשלחות קדימה בתנוחה של נינוחות אלא נדחקות לאחור אל מתחת לכסא כשכפות רגליו לופתות בחוזקה את הרגליים האחוריות של הכיסא. הוא שלף גליונות נייר מתוך מגירה, והחל להמטיר עלי מבול של שאלות. אף שרמזו לי שעברו לוט בערפל והיו שלחשו שאת מיטב שנותיו בילה בשב"כ, שאלותיו היו מביישות כל חוקר שב"כ נוקשה. למעט השאלה "אם אימא שלי הייתה זונה" שמחמת הצניעות לא נשאלה במעמד מבזה זה, נשאלו שם כל השאלות שהוא גרר עימו ממרתפי השב"כ.
"וכי מה בסך הכל עשיתי", אמרתי לעצמי. "הוצבתי לכאן מטעם "שרות בתי הסוהר" כדי לשרת קשישים שמזלם שפר עליהם, שבעמל ובתושייה שהפגינו בחייהם, הם ריפדו ודיפנו את אחרית ימיהם".
בסיום הראיון שנמשך כשעה, מילותיו שקעו לתוך גרונו ובקול ענות חלושה הוא אמר: "שמע נסים!, אני מזהיר אותך שלא לדבר עם הקשישים כאן, לא להחליף עימם מילה, לא לברך אותם בשלום, גם אם הם יפנו אליך ויבקשו משהו, תתעלם, אל תתיחס, הם לא קיימים כאן בשבילך, הם אוויר".
"שחר ביטחון" הזדקף תזזיתית והורה לי לצעוד אחריו. צעדנו ארוכות במסדרון ארוך, אפלולי ומתפתל כשמעל לראשינו משתרגת מערכת סבוכה של צינורות קיטור, חשמל, ביוב ומים. סופו של המסדרון נפתח לארובת אור ולרמפה שהדיפה ריח של סחי וזבל. בסמוך לה, היה משרדו של דורון התימני הממונה על האחזקה של המקום.
היציאה ממרתפי השב"כ של "שחר ביטחון" אל ארובת האור היכתה בי כבהלם. או אז הבנתי ש"הבני זונות" האלה פונים לשב"ס שיספק להם "עבדים", שישרתו את העובדים, שמשרתים את קהילת הקשישים, שיש להם הרבה מליונים כדי לבלות כאן במנעמים את אחרית ימיהם.
הפרומו למקום זועק: "בית נאות אפקה שוכן בשכונת אפקה שבצפון היוקרתי של תל-אביב, הוא בית דיור מוגן חדיש, מרווח ומפואר ואחד היפים ביותר בארץ. מאז פתיחתו ועד היום הוא מושך אליו גמלאים רבים החפצים לקבוע בו את ביתם".
אימא שלי לא נמשכה למקום הזה, גם אם היא הייתה חפצה, כי לא היתה לה פרוטה בכיס גם כדי לקנות חלקת קבר "בשכונה האנכית" שבשאול הזוועתי. כי כשלאימא שלי היו שלוש לירות עודפות בכיס, היא הלכה לירקן וקנתה 50 אבטיחים אותם איחסנה מתחת למיטה שיהיו לימים קשים. לא הייתה לה ראייה "אשכנזית" רחוקה שבשלוש לירות אפשר לקנות גם דונם בחולות ראשון שיניב בבוא העת "בית בצפון היוקרתי".
"אז למה השב"ס שולח אותי לנגב את התחת לקשישים הללו בנייר טוואלט רך וענוג , במקום לשלוח אותי לסייע לזקנים שעד היום מנגבים את התחת בנייר עיתונים"?
משען נאות אפקה היא חברת בת של ההסתדרות אשר חרתה על דיגלה את הסיסמה "חברה ישראלית המושתתת על סולידריות חברתית ותרבות עשירה השייכת לכלל החברה הישראלית" הפכה את מוסדות משען "למועדון אקסקלוסיבי" למליונרים בני המעמד הגבוה.