07:30 ,צועד מנומנם על רחבת הגראנוליט. השומר שבמבואה מצטנף לתוך מעילו. פקידת הקבלה טרודה בלסיים את דו"ח הלילה. הכרטיסים המגנטיים של "עובדי השרות" סדורים במסילות שמאחורי הדלפק, זה על גבו של זה. האמון שרוחשים כאן לעובדי השרות מוגבל בהחלט. חרותם, גם היא מוגבלת. הם אינם יכולים ליטול עצמאית את כרטיסיהם. עליהם להמתין עד שפקיד הקבלה יגיש להם את הכרטיס.
המסדרון הארוך , אפלולי משהו. עובדות הקבלן הערביות מתרוצצות אנה ואנה. קשישים שהתהפכו על יצועיהם כל-הלילה, מוצאים נחמה באור היום וגם הם משוטטים ללא תכלית, במרחב העגום הזה. סועדים פיליפינים שהדירו שינה מעיניהם בשל אותם קשישים, מלווים אותם אל פינות ישיבה הסדורות לאורכם של המסדרונות. אלה וגם אלה שוקעים לתוך בהייה ארוכה עד שיגיע זמנה של ארוחת הבוקר. הסועדים הפיליפינים מצויידים דרך קבע בפלפונים. כשהמטופלים שלהם אינם מעיקים עליהם, הם עסוקים ב"לסמסם" לבני משפחותיהם הרחוקים.
לחיצה על "מינוס אחת" מביאה את המעלית למרתפי הבניין. האוויר כאן דחוס ומעיק. במרתף האחזקה, עובדי התחזוקה מערים אל קרבם עוד כוס קפה, מנסים להתאפס על עוד יום עבודה חדש. למען האמת, עד לארוחת הבקר הם אינם עושים דבר. נוכחותם של עובדי השרות מעיקה עליהם. הם , כמעבידים, אינם רוצים שיתפסו אותם בקלקלתם. יש מהם המפרישים את "עובד השרות" למעבידים אחרים כדי שיבצע עבודות סבלות וכיוצא בזה עבודות שאינן מכבדות את בעליהן. ויש מהם שרומזים להם ל"התגלגל" בקומפלקס הגדול הזה ולאתר פינה צנועה, שעינו של "שחר ביטחון" אינה שוזפת אותה.
אני הייתי נמלט למסדרונות המפנקים והמזמינים של בניין א' ו -ב'. שם, במרומי הקומה החמישית, הלובי הוביל לגג שממנו נשקפה פנורמה של תל-אביב המתעוררת. ועוד בטרם שהגעתי למרפסת, הייתי מבקר בחדרי הזבל של דיירי א' ו -ב', אוסף מהם את גליונות העיתונים הישנים, בעיקר כאלה שהכילו תשבצים. שם, רחוק מעיניו הבוחנות של "האח הגדול" הייתי שקוע ב"פיצוח"תשבצים.
בדרך לארוחת הבקר , הייתי פוקד את פרלמנט קוראי העיתונים של הבקר. חבורה נאמנה של דיירים שקראה באובססיביות את כל עיתוני הבוקר. יושב ראש הפרלמנט מנע בקנאות רבה מחיצוניים ואורחים בלתי קרואים , לעיין בעיתונים. אצל חלק מהקוראים, נותרה מידה מגונה של אגירה. הם היו מחביאים גליונות עיתונים בין המסעד לכרית, או בין המושב לישבן. בתום הזמן שהם הקציבו לעצמם ועל אף האיסור, הם גם נטלו עימם את העיתונים לחדריהם.
וממה שנותר יכול היית למצוא רק גליונות של מדורי ספורט וכלכלה.
הראשונים להתייצב בחדר האוכל היו האחיות הסיעודיות והשפה שהתנגנה בחלל הייתה רוסית. מיד אחריהם היה מופיע עמי המחסנאי שגם הוא הסתובב סחור סחור ולא עשה דבר עד לארוחת הבוקר. הוא הקפיד על חיתוך והכנה של סלט איכותי, פעילות שנמשכה כמחצית השעה ואת מחצית השעה הנותרת הוא הקדיש לאכילה. רוצה לומר שרק ב10:00 הוא התחיל את עבודת יומו. אחריו הגיע "הזבן המצרי" מהמכולת שבמרתף. הוא היה מצטייד דרך קבע בכמה פירות עסיסיים של אבוקדו ובכך הוא רכש את ליבם של כמה "עלוקות" שסעדו על שולחנו. אחריו הפקידות הצייצנית של הנשים הגוררת אחריה "ישבנים מדושנים וגלגלי הצלה". אחריהן "שחר ביטחון" בהליכה מהירה וגמלונית. הוא היה מלפף את כפות רגליו סביב הרגליים האחוריות של הכיסא. אכילתו עניינית, קצרה. כיוון שהוא "אכל את הלב" הוא כמעט לא לעס, הוא ישר בלע.
"עובדי השרות" שהיו מוקצים מחמת מיאוס, ישבו בפיאה הדרום מזרחית של האולם. איש מבין הפרסונאל של המוסד המכובד הזה לא ארח להם לחברה, למן היום שהשב"ס החליט להעניק להם עובדים, גם לא מעבידיהם מאגף האחזקה.
ב-10:00 , רחבת משען הייתה שוקקת פיליפינים ובני חסותם. החוסים נהנים מזיווה של החמה והפיליפינים "מסמסמים".
ארוחת הצהריים שהייתה דשנה לכל הדעות, החלה באיחור והשכיבה את כל העובדים אפיים ארצה. כל מה שנותר לעשות אחריה זה לנוח, לנקר, ללהג ולחכות לשעה שבה דופקים כרטיס
המסדרון הארוך , אפלולי משהו. עובדות הקבלן הערביות מתרוצצות אנה ואנה. קשישים שהתהפכו על יצועיהם כל-הלילה, מוצאים נחמה באור היום וגם הם משוטטים ללא תכלית, במרחב העגום הזה. סועדים פיליפינים שהדירו שינה מעיניהם בשל אותם קשישים, מלווים אותם אל פינות ישיבה הסדורות לאורכם של המסדרונות. אלה וגם אלה שוקעים לתוך בהייה ארוכה עד שיגיע זמנה של ארוחת הבוקר. הסועדים הפיליפינים מצויידים דרך קבע בפלפונים. כשהמטופלים שלהם אינם מעיקים עליהם, הם עסוקים ב"לסמסם" לבני משפחותיהם הרחוקים.
לחיצה על "מינוס אחת" מביאה את המעלית למרתפי הבניין. האוויר כאן דחוס ומעיק. במרתף האחזקה, עובדי התחזוקה מערים אל קרבם עוד כוס קפה, מנסים להתאפס על עוד יום עבודה חדש. למען האמת, עד לארוחת הבקר הם אינם עושים דבר. נוכחותם של עובדי השרות מעיקה עליהם. הם , כמעבידים, אינם רוצים שיתפסו אותם בקלקלתם. יש מהם המפרישים את "עובד השרות" למעבידים אחרים כדי שיבצע עבודות סבלות וכיוצא בזה עבודות שאינן מכבדות את בעליהן. ויש מהם שרומזים להם ל"התגלגל" בקומפלקס הגדול הזה ולאתר פינה צנועה, שעינו של "שחר ביטחון" אינה שוזפת אותה.
אני הייתי נמלט למסדרונות המפנקים והמזמינים של בניין א' ו -ב'. שם, במרומי הקומה החמישית, הלובי הוביל לגג שממנו נשקפה פנורמה של תל-אביב המתעוררת. ועוד בטרם שהגעתי למרפסת, הייתי מבקר בחדרי הזבל של דיירי א' ו -ב', אוסף מהם את גליונות העיתונים הישנים, בעיקר כאלה שהכילו תשבצים. שם, רחוק מעיניו הבוחנות של "האח הגדול" הייתי שקוע ב"פיצוח"תשבצים.
בדרך לארוחת הבקר , הייתי פוקד את פרלמנט קוראי העיתונים של הבקר. חבורה נאמנה של דיירים שקראה באובססיביות את כל עיתוני הבוקר. יושב ראש הפרלמנט מנע בקנאות רבה מחיצוניים ואורחים בלתי קרואים , לעיין בעיתונים. אצל חלק מהקוראים, נותרה מידה מגונה של אגירה. הם היו מחביאים גליונות עיתונים בין המסעד לכרית, או בין המושב לישבן. בתום הזמן שהם הקציבו לעצמם ועל אף האיסור, הם גם נטלו עימם את העיתונים לחדריהם.
וממה שנותר יכול היית למצוא רק גליונות של מדורי ספורט וכלכלה.
הראשונים להתייצב בחדר האוכל היו האחיות הסיעודיות והשפה שהתנגנה בחלל הייתה רוסית. מיד אחריהם היה מופיע עמי המחסנאי שגם הוא הסתובב סחור סחור ולא עשה דבר עד לארוחת הבוקר. הוא הקפיד על חיתוך והכנה של סלט איכותי, פעילות שנמשכה כמחצית השעה ואת מחצית השעה הנותרת הוא הקדיש לאכילה. רוצה לומר שרק ב10:00 הוא התחיל את עבודת יומו. אחריו הגיע "הזבן המצרי" מהמכולת שבמרתף. הוא היה מצטייד דרך קבע בכמה פירות עסיסיים של אבוקדו ובכך הוא רכש את ליבם של כמה "עלוקות" שסעדו על שולחנו. אחריו הפקידות הצייצנית של הנשים הגוררת אחריה "ישבנים מדושנים וגלגלי הצלה". אחריהן "שחר ביטחון" בהליכה מהירה וגמלונית. הוא היה מלפף את כפות רגליו סביב הרגליים האחוריות של הכיסא. אכילתו עניינית, קצרה. כיוון שהוא "אכל את הלב" הוא כמעט לא לעס, הוא ישר בלע.
"עובדי השרות" שהיו מוקצים מחמת מיאוס, ישבו בפיאה הדרום מזרחית של האולם. איש מבין הפרסונאל של המוסד המכובד הזה לא ארח להם לחברה, למן היום שהשב"ס החליט להעניק להם עובדים, גם לא מעבידיהם מאגף האחזקה.
ב-10:00 , רחבת משען הייתה שוקקת פיליפינים ובני חסותם. החוסים נהנים מזיווה של החמה והפיליפינים "מסמסמים".
ארוחת הצהריים שהייתה דשנה לכל הדעות, החלה באיחור והשכיבה את כל העובדים אפיים ארצה. כל מה שנותר לעשות אחריה זה לנוח, לנקר, ללהג ולחכות לשעה שבה דופקים כרטיס
ניסים היקר (או שלא). נראה כי חוסר בטחון מאפיין אותך ואת כל התנהלותך. ניכרת בך החתירה המתאווה להשגת כבודך האבוד, הפגוע לאחר שמצאת את עצמך מתגלגל בעבודות שירות כמו אחד האדם (עבודות שירות על איזה רקע - שכחת באופן כה הרואי לציין...או שאולי ציינת ודאגת להסוות היטב בגיבוב השטויות שכתבת, וההפרה הבוטה של פרטיות של ציבור המבוגרים).אתה מנסה (ללא הצלחה יש לאמר) להשיב לך איזו הילה הזויה של כבוד בדרך של הטלת רפש במוסדות מוכרים ותוך שימוש לקוי ושנוי במחלוקת באוכלוסיה מבוגרת. נכנסתי לבלוג שלך באקראי, ואני מצרה על כל דקה שבזבזתי בלשוטט ולקרוא את ערימת המילים שבחרת להציג בו, באצטתלה של "תיעוד אנתרופולוגי"
השבמחקכפי שאמרת בעצמך - "חבר יקר חבר חביב - השתן לחור ולא סביב." דאג לבחור לך את המקום שלכיוונו אתה מטיל את מימיך. ובמיוחד אל תעשה את זה נגד הרוח. ניתן לצפות לפחות את זה מ"אנתרופולוג מדופלם".
השבמחקסבתנו נמצאת במשען נאות אפקה מספר שנים. יש חיוב ויש שלילה. אנחנו מוזמנים לאכול עימה בימי ששי.המקום משתמש במוצרי האוכל הזולים ביותר שיש, עד כדי כך שחלקם ממש נראים אסורים לאכילה ולשתיה. התירוש וה"יין" רחוקים מלהיות כאלה. זהו מין משקה בצבע אדום שעשוי בידי חברה לא ידועה ובלתי ניתן לשתיה.נראה לי שאפילו יש מקום פה לבדיקה של משרד הבריאות.
השבמחקה"פירה" בלתי אכיל, נראה כעיסה דביקה ונטעם כמו מאכל לא מזוהה ולא טעים, לא כתפוחי אדמה.
הבשר בלתי אכיל ואפילו המלצריות המסכנות שעובדות קשה ומרוויחות מתחת לשכר מינימום ולכן מתחלפות כל חודש, מציעות לנו לא לקחת את הבשר אלא את העוף. כיוון שיש בריחה המונית של מלצרים, יש חוסר תמידי במלצרים, מי שכן עובד עצבני ומריר ומוציא את מררתו על האוכלים.
אבי מנהל המטבח איש טוב ולא ברור לי אם הוא בכלל מחליט משהו בעניני המטבח או שגם הוא מקבל מלמעלה הוראות.
האוכל אינו משתנה. עוף , בשר לא אכיל , פירה מגעיל, גזר גמדי חסר טעם ומנה אחרונה רסק תפוחים.
סבתי השניה מתגוררת בבית בכפר בכ"ס, ראוי שבעלי המטבח ילמדו מה זה אוכל..
חבל...
בגלל האוכל הגרוע לא אמליץ על המקום למרות מעלותיו הרבות.