גברת אחת בשם "זוטא" מנהלת את המקום. פעמים שהורינו מעניקים לנו שם שברבות הימים קולע לדמות המתהווה. במקרה של גברת "זוטא", הוא קולע מאד. אישה קטנה ושברירית, במירב שנותיה. שיער מדובלל, מאלה שבאמצעים מכאניים אתה מנסה להגדיל את נפחו אבל דרך ה"נפח" אתה יכול להבחין "בקרחות היער". עיניים קטנות, טובות ומבינות שקועות להן בגלגל העין. היא עירנית למתרחש סביבה והיא מטיבה לנהל את המוסד הזה. בעולם הדימויים הצמחי שלי קראתי לה "זוטא לבנה". אבל דומה, שמי שמנהל את המוסד הזה הוא לא אחר מ"שחר ביטחון". הוא נמצא בכל מקום ובכל שעה. הנוכחות שלו מעיקה וטורדנית. זה מאסה מרוכזת ודחוסה של בינוניות מאפירה ושל חוסר ביטחון משווע. מאלה שעברו פרק חיים מאפיר ודלוח במוסד בטחוני מבלי להותיר עקבות כשהם מנסים בפרק ב' של חייהם לתקן את המעוות. כשאני מציין שהוא נמצא בכל מקום, אז על דרך ההגזמה הוא עלול להימצא גם בתוך "הדחסן"של הזבל. תארו לכם תמונה שהיא לא רחוקה מהמציאות שעובד במוסד המכובד הזה מרוקן את פח הזבל לדחסן כשלפתע מתרומם מתוכו "שחר ביטחון" כשהוא מנער מעליו את קליפות הבצים וחוטי הספגטי ואומר לך "שמע בחור! זו פעם אחרונה שאתה זורק בצים שלמות לדחסן" או שעובד מטיל את מימיו לתוך האסלה כשלפתע בוקע מתוכה קולו הרועם של "שחר ביטחון" האומר "עובד יקר, עובד חביב, השתן ישר ולא סביב".
ידו בכל, הוא עוסק בכל התחומים שהם לא מעניינו, רק לא בביטחון. בעצם נוכחותו , הוא מעיק על האווירה הארכאית השרויה על המקום. גם כשהעניינים זורמים על מי-מנוחות, הוא מרגיש צורך לייצר אירועים דרמטיים כדי לספק לממונים עליו תחושה שהוא עושה משהו.
ומעשה שהיה ביום חורף קר ובהיר. יום שבו פוקדים את המקום בעלי עסקים זעירים שמציגים את מרכולתם לאורך מסדרונו המפותל של המוסד. אחת מהמוכרות פרקה את מרכולתה ברמפה המשרתת את המטבח של המוסד. הסחורה הייתה ארוזה בתוך תרמילי גב וצ'ימידאנים שהכילו תכשיטים וחפצי נוי. לכשסיימה המוכרת את יום עבודתה, היא הטעינה את סחורתה על אותה רמפה. איתרע מזלה והיא שכחה את אחד התרמילים על הרמפה. מיודעינו "שחר ביטחון" שפגש בתרמיל, חיכך בהנאה את שתי ידיו הגרומות כמוצא שלל רב. וכהרף עין הוא הודיע במערכת הכריזה לכל עובדי משען וחוסיו להסתגר בחדריהם ולא לצאת החוצה. הוא דיווח מייד למשטרה ולממונים עליו אודות החפץ החשוד. המשטרה, ביודעה שמדובר בעוד אחת ממצגות הראווה שמייצר "שחר ביטחון" כדי להאדיר את קרנו בפני הממונים עליו, לא מיהרה להגיע. אף שהרמפה מאובטחת על-ידי מצלמה ושערי ברזל ו"שחר ביטחון" יכול היה לדעת בדיוק נמרץ של מי התרמיל, הוא העדיף להטריח את כוחות הביטחון כדי לייצר חדשות. הוא התרה בהם חזור והתרה. כשמישהו קורא עשרות פעמים "זאב זאב", אמרו כוחות הביטחון לעצמם, אז כנראה שיש שם זאב ומיהרו להגיע. המוסד נסגר, אין יוצא ואין בא. "שחר ביטחון" עמד והשקיף על הנעשה מהחלון הצופה על הרמפה, בתחושה של גאווה כשחיוך רחב שלא עלה מעולם על פניו, נמתח אל זוויות פיו. הרובוט המשטרתי נע בטוחות במורד הרמפה. כשהגיע לתרמיל הוא ירה יריה רועמת לתוך ליבו . מהפצע המדמם זרמו עשרות תכשיטי כסף וזהב ורק נאביל פועל הנקיון הערבי שעובד במוסד שצפה במחזה אמר לעצמו: "לא חראם על התרמיל הזה, בחיית אללה, בשביל מה היה צריך הרובוט הזה, השחר הזה היה שולח אותי במקום הרובוט ואני הייתי לוקח התרמיל בשפיל ילדים שלי שאין להם מה לאכול".
ידו בכל, הוא עוסק בכל התחומים שהם לא מעניינו, רק לא בביטחון. בעצם נוכחותו , הוא מעיק על האווירה הארכאית השרויה על המקום. גם כשהעניינים זורמים על מי-מנוחות, הוא מרגיש צורך לייצר אירועים דרמטיים כדי לספק לממונים עליו תחושה שהוא עושה משהו.
ומעשה שהיה ביום חורף קר ובהיר. יום שבו פוקדים את המקום בעלי עסקים זעירים שמציגים את מרכולתם לאורך מסדרונו המפותל של המוסד. אחת מהמוכרות פרקה את מרכולתה ברמפה המשרתת את המטבח של המוסד. הסחורה הייתה ארוזה בתוך תרמילי גב וצ'ימידאנים שהכילו תכשיטים וחפצי נוי. לכשסיימה המוכרת את יום עבודתה, היא הטעינה את סחורתה על אותה רמפה. איתרע מזלה והיא שכחה את אחד התרמילים על הרמפה. מיודעינו "שחר ביטחון" שפגש בתרמיל, חיכך בהנאה את שתי ידיו הגרומות כמוצא שלל רב. וכהרף עין הוא הודיע במערכת הכריזה לכל עובדי משען וחוסיו להסתגר בחדריהם ולא לצאת החוצה. הוא דיווח מייד למשטרה ולממונים עליו אודות החפץ החשוד. המשטרה, ביודעה שמדובר בעוד אחת ממצגות הראווה שמייצר "שחר ביטחון" כדי להאדיר את קרנו בפני הממונים עליו, לא מיהרה להגיע. אף שהרמפה מאובטחת על-ידי מצלמה ושערי ברזל ו"שחר ביטחון" יכול היה לדעת בדיוק נמרץ של מי התרמיל, הוא העדיף להטריח את כוחות הביטחון כדי לייצר חדשות. הוא התרה בהם חזור והתרה. כשמישהו קורא עשרות פעמים "זאב זאב", אמרו כוחות הביטחון לעצמם, אז כנראה שיש שם זאב ומיהרו להגיע. המוסד נסגר, אין יוצא ואין בא. "שחר ביטחון" עמד והשקיף על הנעשה מהחלון הצופה על הרמפה, בתחושה של גאווה כשחיוך רחב שלא עלה מעולם על פניו, נמתח אל זוויות פיו. הרובוט המשטרתי נע בטוחות במורד הרמפה. כשהגיע לתרמיל הוא ירה יריה רועמת לתוך ליבו . מהפצע המדמם זרמו עשרות תכשיטי כסף וזהב ורק נאביל פועל הנקיון הערבי שעובד במוסד שצפה במחזה אמר לעצמו: "לא חראם על התרמיל הזה, בחיית אללה, בשביל מה היה צריך הרובוט הזה, השחר הזה היה שולח אותי במקום הרובוט ואני הייתי לוקח התרמיל בשפיל ילדים שלי שאין להם מה לאכול".
כשמעניקים כוח ומרכזים סמכויות באנשים כמו "שחר ביטחון", אל תתפלאו שרשת משען מגיעה לכותרות הבאות:
"בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב דחה אתמול את בקשתו של קצין הביטחון של רשת בתי האבות משען, חנן עדאקי, לבטל את פיטוריו ולהחזירו לעבודתו. עדאקי פוטר לאחר שהנהלת הרשת ראתה בו אחראי להשתלת עשרות מיקרופונים ומצלמות זעירות שתיעדו את הנעשה במשרדים של מטה משען בתל-אביב". (עיתון הארץ)
ניסים היקר (או שלא). נראה כי חוסר בטחון מאפיין אותך ואת כל התנהלותך. ניכרת בך החתירה המתאווה להשגת כבודך האבוד, הפגוע לאחר שמצאת את עצמך מתגלגל בעבודות שירות כמו אחד האדם (עבודות שירות על איזה רקע - שכחת באופן כה הרואי לציין...או שאולי ציינת ודאגת להסוות היטב בגיבוב השטויות שכתבת, וההפרה הבוטה של פרטיות של ציבור המבוגרים).אתה מנסה (ללא הצלחה יש לאמר) להשיב לך איזו הילה הזויה של כבוד בדרך של הטלת רפש במוסדות מוכרים ותוך שימוש לקוי ושנוי במחלוקת באוכלוסיה מבוגרת. נכנסתי לבלוג שלך באקראי, ואני מצרה על כל דקה שבזבזתי בלשוטט ולקרוא את ערימת המילים שבחרת להציג בו, באצטתלה של "תיעוד אנתרופולוגי"
השבמחקבניסיון להמשיך ולצבוע הכל בשחור; בשקרים בלתי פוסקים ודיבורים על "כבוד"; היכן כבודו של נביל שמצטייר בעיניך כמסכן שאינו יכול להאכיל את ילדיו. לידיעתך הבחור עובד לפרנסתו וילדיו מטופלים הרבה יותר טוב משכמותך מכיר.תמצא חיים ואל תסתתר מאחורי חבורת קשישים שאת טעותך שלשמה באת לא יוכלו להסוות
השבמחק