"ברחוב שלונסקי פינת בני אפרים, בלב הצפון היוקרתי של ת"א שוכן משען "בית נאות אפקה"- בית דיור מוגן מהמפוארים בישראל. לרשות הדיירים עומדות דירות יפהפיות ומרווחות בנות חדר, חדר וחצי, ושני חדרים. קניון איילון ורמת אביב וכן מרכזי הבילוי והתרבות של ת"א נמצאים במרחק נגיעה". זו הכותרת המופיעה בפרסומים של המוסד המכובד.
שלושה בניינים בני 6 קומות יוצרים ח' שבליבה חצר מרכזית נאה ומטופחת. הבניינים א' ו-ב' הם ספינת הדגל של המוסד ומהם פרנסתו ופרנסת "משענים" נוספים שאינם מצליחים "לגמור את החודש". באגף מתגוררים קשישים בני המעמד הגבוה שמשלמים הרבה מליונים כדי לרפד ולהנעים להם את אחרית ימיהם.
בניין ג' נחשב לאגף הסיעודי ובו מתגוררים קשישים בעלי צרכים מיוחדים. הקומות העליונות מאוכלסות על-ידי "פיליפינים" ועובדים זרים השוהים בכל שעות היממה לצד קשישים עם מוגבלויות מוטוריות ואחרות. למתבונן מהצד נדמה שזו מושבה פיליפינית אקסקלוסיבית המנהלת אורח חיים בורגני, בניגוד למושבות הפיליפיניות שמתנהלות במאורות בתחומי התחנה המרכזית הישנה ובכוכים עלובים ברחבי העיר. העובדים הזרים מצויידים כאן בפלפון, טלפון לפטופ ואינטרנט. בקומות התחתונות שוהות אחיות סיעודיות ומטפלות לצד קשישים בעלי צרכים מיוחדים. בניין ג' נחשב ל"חטוטרת" של המוסד המכובד הזה. הוא לא מרכז רווח, הוא מעיק על המקום והוא פוגע בתדמית השיווקית שלו. אילמלא ההנחיות שהמוסד מקבל מהנהלת משען, הוא היה מזמן נפטר ממנו והופך אותו לבית דיור מוגן ומפואר.
במהלך השעות המעטות שביליתי באגף הזה בעבודות סבלות, החלפת נורות ותיקונים שוטפים, פגשתי באוזלת ידו של המוסד המכובד הזה בטיפול בקשישים בעלי צרכים מיוחדים. רבים מהם ספונים בעגלותיהם שעות רבות ביממה כשמבטם עקר ועגום. מצפים בכליון עיניים שריבון העולם יגאל אותם מיסוריהם ולא יבייש את זיקנתם. ראיתי אותם יושבים שעות במבט "זומבי" מול שולחן מרובע, או מול מסך פלסמה שבו ריצדו תמונות. מי שפצה את פיו, נאנח, או זעק מרוב כאבים, זכה לשאגה שהגיעה מכיוונם של האחיות והמטפלות "הרוסיות". שאגה מאיימת שתכליתה ברורה "שאם לא תפסיק לצעוק, אז יקחו אותך למיטה".
אלה מדרך הטבע, לא משלמים הרבה, הם נכפו על המוסד הזה על-ידי ביטוח לאומי ובני משפחותיהם של החוסים המבקרים כאן כשהמצפון מעיק.
לעומתם, אגף א' ו-ב' זוכים למאסה מעיקה של פעילות תרבותית שהקשישים אינם יכולים לעמוד בה: הרצאות, הדרכות, חוגים, הצגות, מופעים, מפגשים, ספרייה, עיתונים, חדר-כושר, ארוחות דשנות במסעדה מכובדת. המשאבים מכאן לא זורמים לשם. צריך להעניק תמורה עבור המליונים שהם משקיעים.
וכשיש הרבה מליונים, מתחיל גם המסע הבזבזני של כספי-ציבור. בפרק הזמן הקצר בו שהיתי במקום הייתי עד לשידרוגו של אולם הכנסים והמופעים . מכורח זה ש"כעובד שירות" עשיתי שם את כל העבודות השחורות ומכורח זה ש"אורח לרגע רואה כל פגע". אולם מכובד ונאה שריצפתו הייתה מרוצפת באריחים שחורים-מנוקדים. המושבים בו היו חדשים ונוחים, מערכות שמע, מסכים וכל מה שאולם כנסים ואירועים יכול להתהדר בו.
אז ביום בהיר אחד, בעיצומה של השואה הכלכלית העוברת על העולם ועלינו, כאילו אין מחר, מישהו במערכת הזו החליט שיש כמה מאות אלפי שקלים מיותרים. אז תוך פחות משבוע (כי חנוכה התדפק לו על הפתח וגם צריך היה להראות לדיירים בעלי המאה שעושים משהו עם הכסף שלהם). בעלי מלאכה החליפו את המרצפות השחורות-מנוקדות שבלעו כל טיפת אבק וליכלוך באריחים לבנים. הכיסאות המהודרים והנוחים הוחלפו בכיסאות שיובאו במיוחד מאיטליה. 150 שכאלה עמסתי על-גבי. את הכיסאות הישנים מכרו "למאכר" ששילם עבורם פרוטות. איש מהמערכת לא חשב שאפשר להעביר אותם לחוסים באגף הסיעודי. לשם שלחו אותי כשאני מצויד ב"מקדחה נטענת" כדי לחזק את הברגים של הכיסאות הרעועים, כי מישהו מהחוסים בעלי הצרכים המיוחדים, נפל מכיסא שכזה. אבל הוא לא שילם מספיק, גם לא יכול היה למחות וגם המשפחה שלו השליכה אותו כאן לאנחות.
שלושה בניינים בני 6 קומות יוצרים ח' שבליבה חצר מרכזית נאה ומטופחת. הבניינים א' ו-ב' הם ספינת הדגל של המוסד ומהם פרנסתו ופרנסת "משענים" נוספים שאינם מצליחים "לגמור את החודש". באגף מתגוררים קשישים בני המעמד הגבוה שמשלמים הרבה מליונים כדי לרפד ולהנעים להם את אחרית ימיהם.
בניין ג' נחשב לאגף הסיעודי ובו מתגוררים קשישים בעלי צרכים מיוחדים. הקומות העליונות מאוכלסות על-ידי "פיליפינים" ועובדים זרים השוהים בכל שעות היממה לצד קשישים עם מוגבלויות מוטוריות ואחרות. למתבונן מהצד נדמה שזו מושבה פיליפינית אקסקלוסיבית המנהלת אורח חיים בורגני, בניגוד למושבות הפיליפיניות שמתנהלות במאורות בתחומי התחנה המרכזית הישנה ובכוכים עלובים ברחבי העיר. העובדים הזרים מצויידים כאן בפלפון, טלפון לפטופ ואינטרנט. בקומות התחתונות שוהות אחיות סיעודיות ומטפלות לצד קשישים בעלי צרכים מיוחדים. בניין ג' נחשב ל"חטוטרת" של המוסד המכובד הזה. הוא לא מרכז רווח, הוא מעיק על המקום והוא פוגע בתדמית השיווקית שלו. אילמלא ההנחיות שהמוסד מקבל מהנהלת משען, הוא היה מזמן נפטר ממנו והופך אותו לבית דיור מוגן ומפואר.
במהלך השעות המעטות שביליתי באגף הזה בעבודות סבלות, החלפת נורות ותיקונים שוטפים, פגשתי באוזלת ידו של המוסד המכובד הזה בטיפול בקשישים בעלי צרכים מיוחדים. רבים מהם ספונים בעגלותיהם שעות רבות ביממה כשמבטם עקר ועגום. מצפים בכליון עיניים שריבון העולם יגאל אותם מיסוריהם ולא יבייש את זיקנתם. ראיתי אותם יושבים שעות במבט "זומבי" מול שולחן מרובע, או מול מסך פלסמה שבו ריצדו תמונות. מי שפצה את פיו, נאנח, או זעק מרוב כאבים, זכה לשאגה שהגיעה מכיוונם של האחיות והמטפלות "הרוסיות". שאגה מאיימת שתכליתה ברורה "שאם לא תפסיק לצעוק, אז יקחו אותך למיטה".
אלה מדרך הטבע, לא משלמים הרבה, הם נכפו על המוסד הזה על-ידי ביטוח לאומי ובני משפחותיהם של החוסים המבקרים כאן כשהמצפון מעיק.
לעומתם, אגף א' ו-ב' זוכים למאסה מעיקה של פעילות תרבותית שהקשישים אינם יכולים לעמוד בה: הרצאות, הדרכות, חוגים, הצגות, מופעים, מפגשים, ספרייה, עיתונים, חדר-כושר, ארוחות דשנות במסעדה מכובדת. המשאבים מכאן לא זורמים לשם. צריך להעניק תמורה עבור המליונים שהם משקיעים.
וכשיש הרבה מליונים, מתחיל גם המסע הבזבזני של כספי-ציבור. בפרק הזמן הקצר בו שהיתי במקום הייתי עד לשידרוגו של אולם הכנסים והמופעים . מכורח זה ש"כעובד שירות" עשיתי שם את כל העבודות השחורות ומכורח זה ש"אורח לרגע רואה כל פגע". אולם מכובד ונאה שריצפתו הייתה מרוצפת באריחים שחורים-מנוקדים. המושבים בו היו חדשים ונוחים, מערכות שמע, מסכים וכל מה שאולם כנסים ואירועים יכול להתהדר בו.
אז ביום בהיר אחד, בעיצומה של השואה הכלכלית העוברת על העולם ועלינו, כאילו אין מחר, מישהו במערכת הזו החליט שיש כמה מאות אלפי שקלים מיותרים. אז תוך פחות משבוע (כי חנוכה התדפק לו על הפתח וגם צריך היה להראות לדיירים בעלי המאה שעושים משהו עם הכסף שלהם). בעלי מלאכה החליפו את המרצפות השחורות-מנוקדות שבלעו כל טיפת אבק וליכלוך באריחים לבנים. הכיסאות המהודרים והנוחים הוחלפו בכיסאות שיובאו במיוחד מאיטליה. 150 שכאלה עמסתי על-גבי. את הכיסאות הישנים מכרו "למאכר" ששילם עבורם פרוטות. איש מהמערכת לא חשב שאפשר להעביר אותם לחוסים באגף הסיעודי. לשם שלחו אותי כשאני מצויד ב"מקדחה נטענת" כדי לחזק את הברגים של הכיסאות הרעועים, כי מישהו מהחוסים בעלי הצרכים המיוחדים, נפל מכיסא שכזה. אבל הוא לא שילם מספיק, גם לא יכול היה למחות וגם המשפחה שלו השליכה אותו כאן לאנחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה