יום ראשון, 4 בינואר 2009

סולידאריות במיטבה


עוד בטרם שידעו על הגעתי ל"משען נאות אפקה", נתבקשתי על-ידי פעילי התרבות של המוסד לבוא ולהרצות בפני דיירי משען על "צמחי רפואה ותבלין של ארץ ישראל". זה היה במסגרת "שבוע בריאות" שהעניק המוסד לחוסיו. איתרע מזלי ונתגלגלתי למוסד המכובד הזה במסגרת "עבודות שרות". מיד התקשרתי לגברת הנכבדה שהזמינה אותי ובשרתי לה שבמסגרת שנכפתה עלי, אני אעניק לקשישים הרצאה ללא תמורה. היה ברור לי שהמוסד המכובד הזה ינצל את כישורי לטובת הקשישים החוסים בו כפי שנהג המוסד שקדם לו "לבצלר". ולא היא.
עם שהגעתי למקום, הבהרתי לממונים עלי שלכבוד יחשב לי, אם המוסד הנכבד הזה ינצל את מירב כישורי ויכולותי בלהעניק לחוסים הרצאות, הדרכות, סיורים, וחוגי העשרה. "שחר ביטחון" ששלח את זרועות התמנון שלו לכל חלקה טובה במפעל היוקרתי הזה, הבהיר לי חד-משמעית שנאסר עלי בתכלית האיסור ליצור מגע עם החוסים במקום, לא בדיבור, בשיג, בשיח, ברכה לשלום, בעזרה, במגע, בתמיכה ובסעד. רוצה לומר "שבקשנו אותך משב"ס כדי שתהיה כאן עבד נרצע ותעשה כאן את כל העבודות השחורות שעובדי האחזקה שלנו ממאנים לעשות".
דורון התימני שהיה מנהל האחזקה ציוות אותי ל"גינאדי". גינאדי, אוזבקי שעלה מטשקנט עם מבטא רוסי כבד, קיבל אותי בלבביות רבה. איש חביב, עגלגל וחמים. יש לו עין אחת עירנית ועין אחת עצלה. העין העצלה, אף שהיא עצלה, היא עירנית יותר והיא גוררת תמיד את העין העירנית וכופה עליה תרדמת. גינאדי יכול להרדם בעיצומה של ארוחה, שיחה, הליכה, נהיגה ובילוי. הכתף הימנית שלו שמוטה דרך קבע כי הוא תולה עליה סולם רוב שעות היממה. הולכי רכיל טוענים שהוא ישן עם הסולם וגם כשהוא ישן, הוא מרשה רק למלאכים לטפס עליו, בדיוק כבחלום יעקב.
גינאדי לימד אותי להחליף נורות, במוסד הזה יש אלפי נורות, רובן דולקות רוב שעות היום, יש כאן ביזבוז משווע של חשמל ושל כסף. אבל למי זה איכפת כשהקשישים בני המעמד העליון מממנים את זה. עד שאתה מגיע להחליף את המנורה האחרונה, הראשונה שהחלפת נשרפת.
ביום בו הענקתי לו ביטחון במיומנות שלי להחליף נורות, הוא העניק לי את הסולם שלו.מאז, אני התנהלתי עם הכתף השמוטה וקומתו של גינאדי נזדקפה.
הייתי מבלה את היום במסדרונות האין סופיים של המוסד הזה. טבעם של חלק מהם שהם נשענים על חדרי הקשישים. הם יצאו ובאו בחדריהם. אני , שאת מירב שנותי ביליתי במחיצתם של קשישים ומהם שאבתי את תעצומות הכתיבה שלי, הייתי מנוע מלנהל איתם שיג ושיח. אבל עד מהרה הם קלטו את זיק הערגה שלי לשאול ולהקשיב, בעיקר להקשיב. ואז , בעודי עומד על הסולם, הם היו מתמגנטים אלי ומבקשים לשפוך את ליבם בפני כדי להפיג מעט את הבדידות שנכפתה עליהם.
חלקם , לא רצו להיות כאן, חלקם עריריים ללא קרוב או מודע. אבל רובם מדברים בכאב לב על בנים שכפו עליהם הסדר כדי שלא יצטערו "בגידול הורים", או פשוט כאלה שמנעו את הטורח מבניהם ודאגו לעצמם שעה אחת קודם.
וכך, במסדרונות האין סופיים הללו, בין מנורה למנורה, שאלתי והקשבתי. שמתי ליבי לעובדה שכשאני נטול יומן וכלי כתיבה, הזיכרון שלי חד יותר. בעבר, את כל יהבי הייתי שם על ה"יומן" שלי. גם התחושה שאתה עושה משהו שהמוסד הזה אסר עליך הופכת את תחושת התיעוד להרואית והרפתקנית יותר.
אני זוכר את הבוקר שבו גרר אותי אחד הקשישים "לפינת הישיבה של עיתוני הבוקר" ובהתרגשות רבה הוא החל לספר לי איך ניצל ממחנה ההשמדה:"הרכבת התחילה לזוז ואז קרה דבר מפתיע, אחד האנשים רץ לאשנב ובכוח בלתי רגיל קרע את חוטי התייל וניסה למלט את עצמו מהרכבת, ולא יכול היה. הייתי אז בן 14 ואימי אמרה אם יהיה מי שישאר בחיים ויספר את הסיפור זה יהיה אתה. אז אבי פנה אלי ואמר לי אתה הולך! הוא נתן לי הנחיות איך לצאת מהאשנב ואני הפנתי אליו את הראש כדי לקבל חיבוק אחרון והוא דחף אותי החוצה ואמר לי "היה בן אדם".
בנקודת השיא של הסיפור כשאני דרוך וקשוב, עינו של האח הגדול "שחר ביטחון" צדה אותי יושב לצד הקשיש. הוא אותת לי באצבעו לבוא אליו. אני מתנצל בפני הקשיש, מתרומם מהכורסה וצועד לעברו . הוא, בתחושת סיפוק של צייד שירה ופגע מתרה בי ואומר:"נדמה לי שהזהרתי אותך בעבר שלא לבוא במגע עם החוסים, לא לדבר, לא להתרועע". אני, בתחושה של סלידה, מסנן בן שיני את המשפט "בן זונה! אתה לא רואה שהזקן נמצא באמצע הסיפור של החיים שלו כשאבא שלו דוחף אותו מהרכבת והמשפט האחרון שהוא אומר לו זה, תהיה בן אדם. אתה "שחר ביטחון" לעולם לא תהיה בן אדם".
חזרתי לקשיש והענקתי לו את התחושה שיש עוד מישהו בעולם הזה שמוכן לשמוע את הסיפור של חייו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה